פסק-דין בתיק ע"פ 070286/05

השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד

כללי :

1.         לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגש כתב אישום בת"פ 1256/01 (להלן: " התיק המקורי") נגד 50 נאשמים. מדובר בפרשיה מסועפת של הוצאת מידע שלא כדין ממאגרי מידע ממוחשבים המנוהלים על ידי המדינה. הוצאת המידע נעשתה על ידי עובדי ציבור והמידע הועבר לחוקרים פרטיים שעשו בו שימוש לצרכים שונים. לאחר הליכים שונים: בקשת המדינה להסדר דיוני ובקשה של חלק מהנאשמים להפרדת משפטם, קבע בסופו של דבר בית המשפט (כב' השופט ז' זילברטל), כי צרוף כל הנאשמים לכתב האישום היה שלא כדין, וכל נאשם שטען להפרדת משפטו זכאי לכך שבקשתו תיענה. המדינה עתרה לבג"צ כנגד החלטה זו (בג"צ 7537/03) אולם עתירתה נדחתה. העתירה נדחתה לאחר שהמדינה חזרה בה לאור הערות בג"ץ, כי אין זה המקרה הראוי לקיים ביקורת שיפוטית על ידי בג"ץ על החלטה במסגרת הליך פלילי, למרות שבג"ץ הסתייג מפרשנותו של כב' השופט ז' זילברטל להוראת סעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי.

2.         בעקבות החלטתו של כב' השופט ז' זילברטל הוגשו מספר כתבי אישום נפרדים. בין כתבי האישום הנפרדים נמנה גם כתב האישום הנוכחי נגד המשיב, שנכלל מלכתחילה בין 50 הנאשמים בתיק המקורי. בינתיים ועד לדיון בפנינו, הורשעו כבר 23 נאשמים ועניינם של 20 נאשמים נוספים תלוי ועומד בבתי משפט שונים בארץ. לגבי 4 נאשמים, טרם הוחלט בנוגע להגשת כתב אישום מחודש נגדם. נאשם אחד נפטר. 

3.         שלושה כתבי אישום נגד 16 נאשמים הוגשו בתאריך 12.01.05. משמעותו של תאריך זה תובהר בהמשך.

4.         כאמור, נגד המשיב הוגש כתב אישום כנאשם יחיד, לבית משפט השלום בתל אביב. עם פתיחת הדיון, ובטרם שמיעת הראיות העלה בא כוחו של המשיב טענה מקדמית שעניינה הגנה מן הצדק. המצב העובדתי באותו שלב היה כי נגד 19 מהנאשמים המקוריים לא הוגשו עדיין כתבי אישום. המשיב טען בבית משפט קמא כי העובדה שנגדו הוגש כתב אישום, מהווה בנסיבות אלו אכיפה בררנית, שרירותית ועל-כן פסולה. אותה אכיפה בררנית פסולה מקנה לו הגנה מן הצדק ומכוחה של זו, יש לבטל את כתב האישום נגדו.

בית משפט קמא (כב' השופטת ר' גרינברג) קיבלה את הטענה, ועל כך הערעור בפנינו.

קביעותיו של בית משפט קמא :

5.         אלה הממצאים הרלוונטיים שנקבעו על ידי בית משפט:

א.      עניינו של המשיב מצומצם יחסית. אין קושי ראייתי, או דיוני, לנהל את משפטו. כך למשל, הלכת קינזי איננה מהווה מכשול בעניינו, שכן עדי התביעה הקשורים בעניינו כבר נשפטו ואין מניעה להעידם;

ב.      למשיב מיוחסת אומנם עבירה נוספת של שיבוש הליכי משפט (שאיננה מיוחסת לנאשמים אחרים בפרשה). אולם, עובדה זו אינה יוצרת אבחנה בינו לבין שאר הקבוצה;

ג.        ההסברים שניתנו לבית משפט קמא באשר לאי העמדתם לדין של 19 נאשמים נוספים היו " ערטילאיים למדי";

ד.      גם אם היו קשיים ראייתיים נגד מי מהנאשמים, היה על התביעה " לשקול צעדיה ולהחליט כיצד תפעל נגד הנאשמים שטרם הועמדו לדין" (ראו בעמ' 23 ש' 11-10 להחלטה).

על הפרקליטות היה למסור עמדה ברורה יותר באשר לכוונותיה ביחס לשאר הנאשמים; 

ה.      במכלול הנסיבות, לדעתה של כב' השופטת קמא, " אין שוני ממשי בין הנאשם פלוני אותו החליטה המאשימה להעמיד לדין, לבין 19 נאשמים אחרים שהואשמו בתחילה יחד עימו ולאחר הפרדת הדיון, לא הועמדו לדין" (ר' עמ' 24 פיסקה 9);

ו.        כיוון שכך, מדובר ב" אכיפה בררנית... הפוגעת בשיווין במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא"(מתוך בג"צ 6396/96 זקין ואח' נ' ראש עיריית באר שבע , פ"ד נג(3)289. במקרה הנוכחי, אליבא דבית משפט קמא, " חוסר השיוויון בין הנאשמים גלוי וברור" (פיסקה 11 בעמ' 25).

נימוקי הערעור בקצרה :